זוהי תצורה חלופית לפתיחה של הפוסט

חשוב לזכור בהקשר של תצורה זו שככל שהתמונה גבוהה יותר, כך הטקסט נדחק אל מתחת לגלילה בגרסת הדסקטופ. בגרסת המובייל הדברים יסתדרו טוב יותר לדעתי, אך יחד עם זאת תמונה רוחבית היא יחסית קטנה במובייל, מה שיאבד קצת מאפקט ה״וואו״ שהתמונה יוצרת. טכנית – אנחנו יכולים לאפשר תמונות שונות במובייל ובדסקטופ, אבל אני לא משוכנע שזה נכון מבחינת תוכן. צילום שונה זה קצת מוזר, וחיתוך של התמונה לא תמיד נכון ומקובל על מי שצילם אותה. בדוגמה של התמונה הזו למשל בוצע קרופ של התמונה המקורית (שנמצאת פה למטה לרפרנס)

צילומים: רן דה לנגה

נערה עם עגיל פנינהצילום: רן דה לנגה

תיאור תמונה אופציונלי כאן. באדיבות המוזיאון הלאומי לשמות ארוכים במיוחד שיסבכו אותנוצילום: רן דה לנגה

יצאנו יחד למסעות רבים, בארץ ובעולם, והם כולם מתועדים באותה מצלמה ישנה (טוב כמעט כולם, למעט אלה שהיא קרסה בהם). כך נוצר לו מעין יומן שהולך ומתבגר ביחד איתנו, הן ברמה האינדיבידואלית והן ברמה הזוגית. התייחסות ליובל כ"אובייקט" המצולם היא עוול, כי היא לא אובייקט, היא סובייקט שיש לו חלק מהותי בתוצר הסופי ובטיבו. לא רק האור נצרב על הפילם ולא רק פניה העדינות, היפות והייחודיות של יובל, אלא גם הרגישות שלה והאהבה שלה והעיניים שלה שהן העיניים הכי טובות בעולם.

וצילום, כמו צילום, הוא גם אמת וגם שקר, מצג שווא, ומאחורי כל תמונה יש סיפור שלא סופר…  כי את גלגול העיניים שאני מקבל כשאני מבקש ממנה לעצור באמצע סופה על חוף ים, לא רואים בתמונות… ואת הכעס שלה כשאני מושך פתאום את ידי מידה ומבקש ממנה להתרחק ללונג שוט גם לא… וגם לא את הרגע שבו היא בוכה מאושר ומעיפה לי את המצלמה כי נמאס לה… אולי בעצם גם את כל אלה רואים בתמונות, כי יובל היא בן אדם עם לב גדול והיא לא יודעת להסתיר. היא עוטה על פניה, כל פעם מחדש, מבט שכמותו לא ראיתי עוד מעולם, מלא חמלה ויופי, המבט שבזכותו כל תמונה אוצרת בתוכה משהו מעט אחר, רגע אחר, נוף אחר, אהבה אחרת.

זו הסיבה שנבירה בארכיון התמונות, על כל שנותיו, היא לא דבר של מה בכך, היא מסע רגשי, בין הרגע ההוא עם הערפל באמירים לרגע הזה בהרים של וושינגטון, בין יום כיפור לכריסטמס, בין הריב שהיה לפני לדיינר עם ערימת הפנקייקים שהגיע אחרי.
מצלמה לא רק "תופסת" את החיים, היא מחוללת אותם. אם לא הייתי מסיט את הרכב בפתאומיות לשולי הכביש על מנת לצלם את יובל בעיירה אמריקאית נטושה, הרגע הזה לא היה מתקיים, בעצם הצילום שלו הפכנו אותו לרגע בחיינו, לשלנו, ולא הייתי רוצה אף אחד אחר שיחולל איתי את חיי, רק יובל.

נערה עם עגיל פנינהצילום: רן דה לנגה

התחלתי לצלם את יובל ממש בתחילת הקשר שלנו. אנחנו יחד מאז הצבא, כבר 7 שנים, וכך יצא שאת השנים המשמעותית ביותר בחיינו הבוגרים, בין אירועים פרטיים, לאומיים וגלובליים, העברנו יחד, התבגרנו ד יחד. בשנה הראשונה בסם שפיגל הגשתי לאחד מהשיעורים סדרת עבודות שכללו צילומים של יובל לאורך השנים. פתאום, כשנברתי באלפי התמונות (שעוד הלכו והתרבו מאז) הרגשתי לראשונה, הלכה למעשה, את הקשר המורכב שבין החיים לצילום, ולצילום אנלוגי בפרט. ראיתי שם ביטוי אמיתי לקשר שבין המצלם למצולם, דבר מה חי שהולך ומתפתח, הולך ומשתכלל. בין כל התמונות שצילמתי, באלה של יובל יש ייחוד שקשה לי לשים עליו את האצבע, קשה לי לתמלל אותו, אבל הוא שם, אין ספק, ואין ספק שהוא נובע מאותו קשר קסום שבין החיים לצילום.

זוהי פסקה שלא הופיעה בתוכן המקורי. היא התווספה כאן משתי סיבות: א. כדי להעביר את הנקודה שעדיף לסיים את העמוד בטקסט, זה נראה טוב יותר ומתחבר נכון יותר לרשימת מילות המפתח (תגיות) שמגיעה לאחר מכן. ב. זו הזדמנות להראות שניתן ליישר את פסקאות הטקסט גם לצד הימני של הלייאאוט – לבחירת עורך התוכן.
כמובן שכמו כל מקטע אחר, זהו מקטע אופציונאלי – אפשר להשתמש בו ואפשר לא, ואפשר לייצר עוד כאלה בכל מקום בעמוד – גמישות מקסימלית שתאפשר למנהל הבלוג ליצור את מה שנכון לכל פוסט.